הזרם לא נעלם. הוא שם.
- Mar 15
- 2 min read
הסלמון שוחה מאות קילומטרים במעלה הזרם - בלי לאכול, כשגופו כבר מתחיל לשלם את המחיר – ולאורך כל "המרתון" הוא יודע לאן הוא שוחה.
אבל מה שמרתק את המדענים הוא לא הסיבולת שלו אלא יכולת הניווט.
הסלמון לא נלחם בזרם. הוא שוחה במעלה הזרם. הוא קורא אותו. הוא משתמש בריחות שנחרטו בו כדג צעיר, בשדות מגנטיים, בטמפרטורת המים - כדי להישאר על הנתיב. הזרם עצמו משמש לו כמצפן ומספר לו איפה הוא נמצא.
שחייה במעלה הזרם אינה נראית כמו זו המתבצעת נגד הזרם. בראשונה אחד יודע לאן הוא רוצה להגיע. בשנייה הוא פשוט מתנגד.
יש משהו מדויק מאוד בתמונה הזו עבור האנשים שאני עובד איתם.
המנהלים, המייסדים והמובילים שאני פוגש לא צריכים שמישהו יגיד להם לאן ללכת.
הם כבר יודעים (או לפחות חושבים שהם יודעים). הם בחרו. הם שוחים.
אבל הזרם - לא נעלם.
הוא שם. הוא משנה צורה. לפעמים הוא מגיע מכיוון שלא ציפינו לו.
לא מהתחרות. לא מהשוק.
הזרם יכול להפתיע ולהגיע מתוך הארגון עצמו. מתוך השותפות.
לא מבחוץ אלא מתוך הלחץ השקט שמצטבר בפנים.
האנשים שאני עובד איתם מרגישים בזה. הם יודעים שהם נתקלים בקירות בשעה שהם מנסים לקדם שינוי, לשבור תהליכים, להוביל אל יעד שאחרים לעיתים עדיין לא רואים. לפעמים, למרות המעמד ולמרות הניסיון, הם מגלים עד כמה הם חסרי שליטה.
זה לא כישלון. זה חלק מהמסע במעלה הזרם.
מה ששומר אותם על הנתיב ברגעים האלה הוא לא הכישרון - הוא בהחלט שם. זו ההתמדה. התוכנית. המסגרת שמאפשרת להם לחשוב בבהירות גם כשהלחץ בשיאו. ומניסיוני, לא פחות, גם הנכונות לשתף ברגעים הקשים - לא להחזיק בבטן את הכל לבד.
השאלה שמגיעה ברגעים האלה היא לא "לאן אני הולך?"
היא "האם אני עדיין על הנתיב שבחרתי?"
הסלמון לא בוחר מחדש את היעד בכל מפל. אבל הוא כל הזמן מכייל את הניווט. קורא את המים. מתאים את הנתיב. ממשיך.
