תנו לי קצת יותר סוקרטס

עובר קו עדין בין הרגע שבו אנחנו מוכנים להודות בכך שאנחנו לא יודעים ולבקש עוד מידע, לבין הרגע שבו אנחנו בוחרים שלא לשאול ולא לבקש אותו. החברה המערבית מקדשת ידע ומציבה את חוסר הידע כאויב שצריך להדוף, לכבוש, או להכחיש את קיומו. יש צורך להתגבר על בוֹרוּת באמצעות רכישת ידע, גילוים חדשים, או להכחיש את קיומה. גם אם אנחנו בדרך להשלים את החסר, עצם העובדה שנחשפנו כבורים יוצרת תחושת אי-נוחות.

 

[לפעמים אנחנו מבינים שבוֹרוּתינו מעידה על חוסר יכולתנו ומטילה ספק על כשירותינו, כך שלא נותר לנו אלא לצאת לנבצרות או להאשים את האחר שלא משך בדש מעילנו. סליחה, הייתי חייב, אבל זה שייך לנושא אחר.]

 

הזדמנות מרתקת בעייני היא לגלות כיצד אנחנו מתייחסים בשפה לבוֹרוּת לעומת ידע. מה המטאפורות מלמדות על התפיסה שלנו? ולאן הן מובילות אותנו? נראה שהביטויים שעומדים לרשותנו לא עושים איתנו חסד כשאנחנו מודים (באשמה) על בורותנו. לעיתים קרובות, הם מציגים אותנו באור שלילי, גורמים לנו להרגיש פגיעים או חסרי ערך בעיני עצמנו או אחרים.

 

אנחנו חושבים על בוֹרוּת במונחים של החושים שלנו: תחושה או ראייה. בבורות וחוסר ידע ניתן לחוש. רעיונות לא שלמים הם גסים. רעיונות שלמים או גמורים הם מלוטשים וחלקים. כשאנחנו בורים, אנחנו עיוורים. לדעת זה לראות. בורות משאירה אותנו בחושך. רעיונות מעורפלים הם מעורפלים, מטושטשים, לא ברורים, מוסתרים. כשאנחנו עוסקים בחוסר ידע, אנחנו לא פעם מנסים למצוא את דרכנו בעלטה.

 

אנחנו יכולים לחשוב על בוֹרוּת במונחים של מסע וגילוי. כשלמידה היא מסע, ידע קודם "מאיר את דרכנו", בורות מטשטשת אותה. חוסר ידע נתפס כ"משקולת שמכבידה עלינו להתקדם". הידע, או האמת, חמקמקים. הם יכולים להחליק מידינו, או להימלט מתשומת לבנו, ולא להימצא. לעומתם, שגיאות או רעיונות רעים אינם מדויקים או מרחיקים אותנו מהמטרה.

 

לבוֹרוּת ולידע יש גיאוגרפיה משלהם. יש גבול בין הידוע לבלתי נודע. בורות היא שטח לא כבוש. למידה וגילוי דוחפים את הגבול, כובשים אזורים, ומצמצמים את תחום הבורות. בורות היא לפעמים מחסום - "נתקלנו בקיר של חוסר ידע". אנחנו מתייחסים אל הלא-נודע כאוקיינוס. הידע הוא אי בתוך אוקיינוס הבורות הזה.

 

אנחנו יכולים לחשוב על חוסר ידע כחורים או פערים בידע שלנו, ממש כמו בגבינה שוויצרית - "הרעיון הזה פשוט מחורר". לפעמים להתייחס לבורות כמחלה - נכות אינטלקטואלית, או חוסר כשירות - "מי שלא יודע – שלא יתערב".

 

איך קורה שבורות נתפסת בדימויים שליליים כל-כך? ואיזו השפעה יש למבנים האלה בשפה על הנכונות שלנו להודות שיש נושאים שאנחנו בהם פשוט בורים גמורים? מי רוצה להרגיש בעלטה, לא מלוטש, רחוק מהמטרה, או מחורר כמו גבינה שוויצרית? איזה סיכוי יש לנו להתגבר על חוסר הידע בשעה שאנחנו שוחים באוקיינוס גדול ומאיים?

 

אפלטון (Plato) סיכם ואמר "Ignorance, the root and stem of all evil.", כלומר, "הבורות היא השורש והגזע של כל הרוע". אחרי הכרזה כזו יש מישהו בקהל שעוד מתנדב להעיד על עצמו שהוא בוּר?

 

האמת היא שהסנטימנט לא תמיד שלילי, "חופש" הוא מטאפורה חיובית לבלתי נודע. "השמיים הם הגבול", "חופשי כציפור", הם ביטויים שמשחררים אותנו מהשגרה והמוסכמות ומאפשרים לנו לראות את העולם בדרכים חדשות. אך הם אינם מספקים. מה אם במילון אבן-שושן בוֹרוּת הייתה מוגדרת כ-"הזמנה להדליק אור", "יבשת חדשה שמחכה להתגלות", או "חללים חדשים שטרם נחקרו"?

 

סוקרטס אולי שילם מחיר כבד על כך שהעז לשאול, אך העיד בענווה על עצמו - "אני יודע שאיני יודע", או "החוכמה האמיתית היחידה היא לדעת שאינך יודע דבר". הכרה באי-הידיעה היא הצעד הראשון לחוכמה. אנחנו ככל הנראה צריכים ללמוד לחבק את אי-הידיעה ולמצוא בבורות הזדמנות – הכרה, הכלה, ולמידה. להיות קצת יותר סוקרטס.

 

כמה סנטים מחדר האימון -

• הפרידו בין חוסר ידע לזהות עצמית - העובדה שאנחנו לא יודעים משהו לא אומרת שאנחנו לא מספיק טובים.

• אמצו גישה של צמיחה  - נסו לראות בורות כהזדמנות ללמוד, לא כהוכחה לכישלון.

• דברו על זה - ככל שיותר אנשים בסביבת העבודה שלכם יכירו בתופעה, כך נוכל להפחית את הפחד מחשיפה.

• זכרו שהסביבה לא מצפה מאיתנו לדעת הכל - השאלה איך אנחנו מתמודדים עם אי-הידיעה, חשובה יותר מהעובדה שאנחנו לא יודעים.