סיפורים ממעלה הזרם

לשאול או לא לשאול? זו השאלה

זו ההזדמנות שחיכיתי לה כבר הרבה זמן. לפני שלוש שנים. אני יושב בקורס קבלת החלטות, שנה א' לתואר השני בפסיכולוגיה. המרצה מציגה תופעה שנקראת “בורות מרצון” - המצב הפסיכולוגי שבו אנשים בוחרים להישאר באי-ידיעה, גם כשהמידע זמין וגם כשהמחיר של אי-הידיעה עלול להיות גבוה. המחקר בתחום מוצא שאנשים נמנעים ממידע בעיקר בגלל מה שהם עלולים לגלות. התשובה עצמה מפחידה אותם. הקשבתי. הבנתי. ואז, כהרגלי, התחלתי לחשוב מה המודל מפספס. יש לי הרגל כזה. לא בטוח שאני גאה בו תמיד, אבל הוא שם. מהנדס שגדל על

הזרם לא נעלם. הוא שם.

הסלמון שוחה מאות קילומטרים במעלה הזרם - בלי לאכול, כשגופו כבר מתחיל לשלם את המחיר – ולאורך כל "המרתון" הוא יודע לאן הוא שוחה. אבל מה שמרתק את המדענים הוא לא הסיבולת שלו אלא יכולת הניווט. הסלמון לא נלחם בזרם. הוא שוחה במעלה הזרם. הוא קורא אותו. הוא משתמש בריחות שנחרטו בו כדג צעיר, בשדות מגנטיים, בטמפרטורת המים - כדי להישאר על הנתיב. הזרם עצמו משמש לו כמצפן ומספר לו איפה הוא נמצא. שחייה במעלה הזרם אינה נראית כמו זו המתבצעת נגד הזרם. בראשונה אחד יודע לאן הוא רוצה להגיע. בשנייה ה