על הפגישות שאנחנו מסכימים להן, ההחלטות שאנחנו לא מערערים עליהן, והשתיקה שמאפשרת את הכל זה היה אחר צהריים חם בקולמן, טקסס. משפחה ישבה בנוחות על המרפסת, משחקת דומינו ושותה לימונדה. אז הציע החותן "יציאה": מה דעתכם לנסוע לאביליין לארוחת ערב? אף אחד לא רצה לנסוע. הנסיעה הייתה 53 מייל לכל כיוון, בחום של קיץ, במכונית בלי מיזוג אוויר. אבל אחד אחד, כולם אמרו כן. הם הניחו שהאחרים רוצים לנסוע. הם לא רצו לאכזב. הם לא רצו להיות האחד שהורס את האווירה. אז נסעו. האוכל היה גרוע. הנסיעה הייתה

חשבתם פעם על שאלה שרציתם לשאול מישהו - ובסוף לא שאלתם? לא כי שכחתם. לא כי לא היה זמן. אלא כי משהו בפנים אמר " זה מרגיש לא נעים." אולי זו הייתה שאלה על כסף שמישהו חייב לכם. אולי שאלה לעמית על משהו שלא הלך כשורה. אולי שאלה לשותף עסקי שידעתם שצריך לשאול - ולא העזתם. ואז - בחרתם לא לשאול והרגשתם שזו הייתה ההחלטה הנכונה. אבל האם הייתה באמת כזו? החוקרת עינב הארט ועמיתיה חקרו בדיוק את הנושא הזה [1]. הם ביקשו מאנשים לשאול שאלות רגישות - על משכורות, על כישלונות, על דברים שרגילים להימנ

ב־27 בינואר 1986, יום לפני שמעבורת החלל צ'לנג'ר התפוצצה 73 שניות לאחר השיגור, התקיימה שיחת טלפון. מהנדסים מחברת Morton Thiokol, היצרנית של טבעות האיטום שעתידות היו להיכשל ביום למחרת, ניסו לעצור את השיגור. הלילה שלפני השיגור היה קר במיוחד. הם ידעו. הם חישבו. הם הזהירו. הם הראו נתונים שהוכיחו שהטבעות אינן אמינות בטמפרטורות נמוכות. ¹ מנהלי NASA, מהצד השני של הקו, לא שאלו. לא שאלו: "מה הסיכוי לכשלון?" לא שאלו: "האם יש תרחיש שבו אנחנו לא משגרים מחר?" לא שאלו את השאלה שהייתה תלויה

זו ההזדמנות שחיכיתי לה כבר הרבה זמן. לפני שלוש שנים. אני יושב בקורס קבלת החלטות, שנה א' לתואר השני בפסיכולוגיה. המרצה מציגה תופעה שנקראת “בורות מרצון” - המצב הפסיכולוגי שבו אנשים בוחרים להישאר באי-ידיעה, גם כשהמידע זמין וגם כשהמחיר של אי-הידיעה עלול להיות גבוה. המחקר בתחום מוצא שאנשים נמנעים ממידע בעיקר בגלל מה שהם עלולים לגלות. התשובה עצמה מפחידה אותם. הקשבתי. הבנתי. ואז, כהרגלי, התחלתי לחשוב מה המודל מפספס. יש לי הרגל כזה. לא בטוח שאני גאה בו תמיד, אבל הוא שם. מהנדס שגדל על

הסלמון שוחה מאות קילומטרים במעלה הזרם - בלי לאכול, כשגופו כבר מתחיל לשלם את המחיר – ולאורך כל "המרתון" הוא יודע לאן הוא שוחה. אבל מה שמרתק את המדענים הוא לא הסיבולת שלו אלא יכולת הניווט. הסלמון לא נלחם בזרם. הוא שוחה במעלה הזרם. הוא קורא אותו. הוא משתמש בריחות שנחרטו בו כדג צעיר, בשדות מגנטיים, בטמפרטורת המים - כדי להישאר על הנתיב. הזרם עצמו משמש לו כמצפן ומספר לו איפה הוא נמצא. שחייה במעלה הזרם אינה נראית כמו זו המתבצעת נגד הזרם. בראשונה אחד יודע לאן הוא רוצה להגיע. בשנייה ה

מה משותף לכריסטופר קולומבוס, אלכסנדר פלמינג, ד"ר קטרינה קריקו? ואולי גם לכם? אף אחד מהם לא מצא שיצא לחפש תחילה. קולומבוס רצה להגיע להודו...